עוד אלבום קלאסי במוסיקה הישראלית. אריק איינשטיין, מי אם לא הוא, בתקליט הרוק הראשון שלו, שנתיים אחרי "החלונות הגבוהים", כאשר שיתוף הפעולה עם שמוליק קראוס עדיין מניב חלק גדול מן השירים. יהונתן גפן נכנס לתמונה כתמלילן וכותב כאן כמה מן הטקסטים היותר תמוהים בקריירה שלו, שרוח הLSD והאהדה ל"ביטלס" מרחפת מעליהם. ובכלל, התמלילים של "פוזי" נעים כמעט תמיד בין תמהון לקשקוש חינני. שום דבר שמזכיר את תמלילי המשוררים הישראלים המרכזיים שכתבו ל"חלונות הגבוהים". כאן, בהשפעה "ביטלסית" מובהקת, הכיוון הוא כתיבה אסוציאטיבית, שטותניקית, נטולת השקעה וליטוש. חוץ מ"פראג" הכבד והיפהפה של שלום חנוך אין כאן טקסט אחד טוב באמת. מה שכן, כמו אצל ה"ביטלס", טקסטים זה לא מה שעושה את התקליט. המילים הם בבחינת כלי מוסיקלי נוסף ומבחינה מוסיקלית התקליט הזה הוא אכן הישג לא קטן.

מה שתמיד הפליא באלבומי שנות השישים והשבעים המוקדמות של איינשטיין הוא היכולת שלו לשלב בין מסורת שירי ארץ ישראל היפה לעדכוני המוסיקה הפופולרית מן העולם. שיר כמו "ארץ ישראל", מכתב אהבה פטריוטי משובח, משתלב מצויין עם הגיטרה החשמלית של שמוליק ארוך והתופים של אהרל'ה קמינסקי. לא מדובר בסתם חיקוי, אלא בקליטה אמיתית ומחושבת של השפעה זרה במסורת המקומית והעניין מעורר התפעמות.