אלבום קלאסי נהדר וחשוב של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב, המשלב בין שורה בלתי נשכחת של להיטים על-זמניים ("קפה תורכי"; "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה"; "אני ואתה נשנה את העולם"; "צא מזה") לצד אמירה בלתי רצונית, אך חזקה מאוד על שורשי הטראגדיה הישראלית ומצב הרוח הלאומי, אשר הלך והתפתח במשעולי היאוש ותחושת המבוי הסתום.

מעל לכל מדובר באלבום של געגוע ותקווה, כאשר היאוש מסתתר עדיין מתחת לפני השטח, מצפה לפרוץ בשלבים מאוחרים יותר, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון והאינתיפאדה. כאן עוד מותר לשיר משהו תמים ונהדר כמו "אני ואתה נשנה את העולם? אמרו את זה קודם? זה לא משנה" ולקוות בעיניים דומעות לבואה של יונת השלום בשיר התנ"כי המרגש כל-כך "היא תבוא". יענקל'ה רוטבליט, תמלילן ישראלי דגול, תורם לאלבום הזה כמה מיצירותיו היפות ביותר. מדובר במקצוען אמיתי, הדואג לליטוש ועושר לשוני בכל אחד משיריו, מה שמוביל להתנשאותו של "בדשא אצל אביגדור" מעל רוב יצירות פופ מקומיות בכל מה שקשור לאיכות הטקסטים. אפילו איינשטיין, החתום על ארבעה מתוך עשרת התמלילים באלבום, עושה עבודה מוצלחת במיוחד, על אף שפתו הרזה.

בין רוטבליט לאיינשטיין מתקיים באלבום הנוכחי דיאלוג סמוי ודרמטי מאוד, אשר מעניק לו בין השאר את איכותו המיוחדת. איינשטיין, כמו איינשטיין, הוא לרוב הילד התמים, עם שפה רזה וגעגועים לבסיס. הוא מתגעגע לתנועת הנוער ("השריקה של התנועה"), מעדיף לישון ולא להתמודד עם המציאות הקשה ("אני אוהב לישון" המזכיר מאוד את "אני שוכב לי על הגב" שכתב רוטבליט לאריאל זילבר כמה שנים מאוחר יותר), מנסה להבין את הוריו ("אני מבין") ובונה לעצמו חלומות תמימים בנוגע לעתיד ("אני ואתה"). רוטבליט, לעומת זאת, משמש בדרך כלל על תקן המבוגר המרגיע והמעודד. השירים שלו נכתבים בדרך כלל בגוף שני, לעומת שירי גוף ראשון של איינשטיין. הוא מבטיח לילד ש"היא תבוא", מתרה בו "לצאת מזה", "לשתות קפה תורכי" ו"לשרוק בחושך", כדי להתמודד.

גדי טאוב, בספר המופת שלו "המרד השפוף", בוחן באיזמל מנתחים את תופעת האימוץ של עמדת הילד כהכרח הנובע מתוך יאוש מן המציאות וחוסר היכולת להתמודד עמה בכלים של המבוגרים. עמדת הילד היא עמדת תום וראשוניות, המאפשרת להגיד דברים "מרגשים" מבלי לאמץ פוזה שנונה. טאוב מדבר בעיקר על אתגר קרת בשנות התשעים. והנה אנו מגלים את אריק איינשטיין, עוד בשנות השבעים, בעמדה דומה להפליא. דמות המופת של המוסיקה הישראלית, הצועדת עמה מראשיתה ועד ימינו, מוסיקאי-יוצר שהתחיל בלהקה צבאית ושירי ארץ ישראל, אימץ את הרוק של ה"ביטלז" ונתן הזדמנויות לכמה מן המוסיקאים הבולטים של היום, נמצא ב71' בשלב של חוסר רצון להתבגר ולצעוד קדימה מימי ההוללות נטולי המחוייבות של "שבלול", אולם יודע כי עליו ללכת הלאה, להתפתחות יצירתית. הבחירה הנכונה במיקי גבריאלוב, מלחין מבריק ממש, אחד המוסיקאים הנפלאים ביותר שלנו, גיטריסט של להקת "הצ'רצ'ילים",חלוצת הרוק הישראלי, עוזרת לו (ולמוסיקה המקומית) לצאת לדרך חדשה ומרתקת.

גבריאלוב, האחראי על כל הלחנים של "בדשא אצל אביגדור", לא מפספס. אוסף כזה של מנגינות מצויינות קשה למצוא על דיסק אחד. אין כאן שיר שהוא לא להיט פוטנציאלי. המוסיקה של גבריאלוב היא שילוב הרמוני נהדר בין כלים קלאסיים ורוקיים: כינורות וגיטרות חשמליות. הוא נע בקלילות וירטואוזית בין ריתמיות מקפיצה של "קפה טורקי" ו"אני אוהב לישון" ליופי שקט ומדוד של "אני ואתה" ו"צא מזה". ומעל לכל מצליח גבריאלוב לעטוף את יצירותיו בתוך עיבודים חזקים, הנשמעים מצויין אפילו היום, שלושים שנה לאחר הקלטת האלבום. בקיצור נמרץ, אלבום מופת במוסיקה הישראלית.